אני חושב על זה הרבה לאחרונה. טבע ושכל. מה היחס ביניהם
הבא לקמן איך שהוא הונח אצלי מכמה מקורות, וייתכנו אי דיוקים רבים.
התורה מתחילה מ"בראשית ברא אלוקים". אלוקים בגי' הטבע. שם "אלוקים" הוא טבע, האור שלפני הצמצום. יש כאן גם לימוד להיפך. הטבע הוא "אלוקים" – הטבע זה כח בלי גבול. (מוסבר בחסידות בכמה מקומות שבתמידיות הטבע מתגלה הבלי גבול. אך בנוגע לעניינו עצם הטבע הוא הבלי גבול. והשכל בא לתת חוק וגבול, להגביל את הטבע הפראי והקדום, ולעדן אותו. אך בשום אופן לא לחסל אותו לגמרי)
אחר כך מופיע שם הויה – קו וחוט, האור שלאחרי הצמצום. שם הוי' הוא בכלל תחום השכל והצדק והיושר והדרישה המוסרית.
וכל ההיסטוריה שלאחר מכן הוא החיבור והניגוד של שניים אלו – הטבע והשכל.
אברהם אבינו לא היה טיפש. הוא היה חוקר גדול, כפי שכותב הרמב"ם. אז הוא אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך". הוא הכיר את בנו אהובו את יצחק, שהוא "עולה תמימה" –אינו שייך יותר מדיי לענייני העולם הזה. הוא רצה ליצור איזון – לו ישמעאל – "פרא אדם" הזה – יחיה לפניך ויאזן עם הטבע הפראי שלו את הדרישה המוסרית האולטימטיבית של זרעו של יצחק.
אף יצחק – אהב את עשו למה? כי הרגיש במעלה הגדולה של "אורות התוהו" שבו. מהם "אורות התוהו" – הן הם הטבע. אורות התיקון – הן אורות הרציונליזם והמוסר.
זה קצת קשור להנושא המדובר לאחרונה הרבה – "מוסר המלחמה"
מלחמה, עצם המלחמה – זה מגיע מצד הטבע העמוק של הבריאה. הטבע הפראי. "מוסר המלחמה" – הכוונה להגביל את הטבע הלוחם עם השכל המעדן והמגביל.
כידוע התורה אינה נלחמת עם הטבע הראשוני של האדם (כפי שמובא בהרמב"ם בספר הנבוכים) רק באה לעדן אותו. לכן מסופקני האם אפשר ללמוד מ"מוסר הלחימה" של לפני שלושת אלפים שנה משהו על מלחמה מודרנית. הטבע השתנה. והמוסר משתנה בהתאם. אך זה חלק קטן מהעניין הנ"ל
בקבלה מוסבר ששני היסודות האלו – הטבע והשכל – הם רחל ולאה. רחל מסמלת את הטבע. ולאה – ש"עיניה רכות" – היא "דרישה מוסרית גבוהה".
יעקב אבינו, כנראה, בכל זאת יותר שייך לעולם הטבע, לכן הוא "עף" על רחל, על אף היותו "איש תם יושב אוהלים".
אפשר לומר שהיהדות הגלותית – המנותקת מהאדמה ומהמדינה וממילא מהטבע – היא התגלמותה של "לאה". הרעיון כל כך מפורסם של "תשובה תמידית" – לחזור בתשובה אפילו אם אין לך על מה לחזור בתשובה – היא לאה.
כל המעבר הזה מגלות לשיבת ציון היא – כך מסביר הרב גינזבורג ועוד – היא חזרה אל בחינת רחל. אל בחינת הטבע.
אפשר לראות את זה אפילו בדבריו מפורסמים של בעל שם טוב – "כי תראה חמור שונאך…" – הגוף שונא את הנפש וכו'. הגוף הוא הוא הטבע הראשוני של האדם. ומרוב התפתחות התחום המוסרי והשכלי – הגוף – הטבע – כבר "רובץ תחת משאו" – הגוף, הטבע, אינו מסוגל לעמוד בדרישות הגבוהות והנעלות של המוסר. אז הגוף קורס. לאו דוקא בתורה.
אומרים שהגרמנים היו העם הכי מוסרי. אולי היא הנותנת? אולי דוקא בגלל זה הם נפלו כ"כ עמוק? כי כשהגוף קורס תחת דרישות המוסר – אז הוא יורד עד התהום ממש. ובעל שם טוב כבר ראה את זה בעינו החדה, והזהיר – אל תגזימו עם הדרישה המוסרית המוגזמת. זה לא יביא אותנו למקום טוב.
אז חזרנו לארץ. חזרנו למימד הטבעי. אך היהדות שיש לנו בעיקר היא יהדות של תביעה מוסרית. מה שקורה עכשיו זה כור ההיתוך. לחבר את המוסר עם הטבע, באופן שלא יתנגדו א' להשני, אלא ישלימו א' את השני.
בגלות הגזמנו עם השכל. אז כשחוזרים לארץ והטבע מתגבר – לפעמים מגזימים (וכך צריך להיות) עם הצד הטבעי על חשבון הצד השכלי והדתי והמוסרי.
ואז ובא לציון גואל.